10.2.2014

הדרך למעלה היא הדרך למטה

המשורר פנחס שדה ויחסו לפוליטיקה:
בעקבות השיר "הבלדה על מנחם בגין"


"הדרך למעלה והדרך למטה היא אחת והיינו הך" (הרקליטוס)


 
1978 הוא התאריך שמופיע בסיום השיר "הבלדה על מנחם בגין" שכתב המשורר פנחס שדה.

ציון התאריך הופך את שדה למשורר פוליטי בעל כורחו, וגם למהימן בעל כורחו. לאחר קריאת השיר נראה כי כתיבת התאריך בסוף השיר היא טרחה עבור פנחס שדה, שלכאורה אין בינו לבין ההיסטוריה, גם לא ה"היסטוריה המידית" ולא כלום.

המעניין בפנחס שדה הוא הבחירה שלו להישמע לאוזננו, ישראלים שאיבדו כל מיני חלומות, כלא מהימן, או לחלופין כמהימן לגבי היעדר כל תמריץ במוחנו לפרגן למה שמכנים "פוליטיקה". שדה דווקא מצטייר, עם כל המגלומניה האינטלקטואלית שלו, כמשווק רעיונות מן התחתית הרעה ביותר שאפשר להגיע אליה. כמי שרוצה לגבות מאתנו, מאיזו פינה שבנפשנו הדוויה, וידוי לכך שאין בינינו לבין הגורמים הפוליטיים המשפיעים על חיינו ולא כלום.


מצד שני, אפשר לשאול האם לשדה עצמו יש אחיזה במה שלכאורה הוא "מעל הפוליטי"? נראה כי דווקא הדמות שאותה מזכיר שדה בשיר, שמה אליעזר פתיגיל, היא מפתח שמוביל לפתרון התעלומה לגבי יחסו של שדה אל הפוליטיקה. משום שאתה לא יודע מה משני באליעזר פתיגיל ומה חשוב בחייו על רקע כל נושא פוליטי בכל מקום אחר בעולם ולא רק בישראל.

השם עצמו די משעשע, אליעזר (לזרוס?) פתיגיל (טיפש שמח?). אבל שדה הולך על חבל מתוח כחוט השערה בין אליעזר פתיגיל זה לבין שדה עצמו. חייו של אליעזר פתיגיל עבור מי שמכיר את כתביו של פנחס שדה ובפרט את "החיים כמשל" בהחלט יכולים היו להשתבץ שם היטב. אבל כאן, כשלושים שנה מאוחר יותר מאז פרסום "החיים כמשל", פתיגיל הוא דמות ש"אפשר לגעת בה" בצמוד או כנגד התאריך שבשיר. הוא לא דמות שמותקפת בישראל מימין או משמאל. גם אם הוא מעין קלישאה ריקה של כל הפתיגיל בעולם, לפחות פתיגיל זה של שדה חשוב בעיני שדה, ולו משום שהוא תם כמשורר שאינו יודע שהוא משורר. 

פתיגיל הוא גם איש דתי שאינו יודע שהוא דתי, ולכן המנוסה של פתיגיל לדרום אמריקה יש בה בכל זאת אלמנט דרמתי של חיפוש אחר פשר חייו, יותר מאשר תלוש גרוטסקי או פרודי. וכל זה בשעה שבגין (1978, אל נשכח) בדרך לשלטון. 

דבר אחד מטריד את שדה והוא באמת משל (משל, במובן של שדה, הוא רמיזה למקור אחד חשוב לו במיוחד, הברית החדשה), ש"הזמן הוא אחד מארבעת ממדיו של החלל". לגבי אמירה מדעית זו, שעושה כמובן את שדה למשועשע ומשעשע בעת ובעונה אחת, ודאי שאין עוררין. לגבי 1978, שדה בספק עד כמה הזמן הפוליטי משתייך בכלל לממד כלשהו בחלל. בכל מקום ששדה עוטה על עצמו מסכה, והפעם זו מסכה מן התחום המדעי, הוא פורץ לשכבות ידע ארכאי וראשוני. כאשר פריצה זו מתנהלת מתחום היום יום של אליעזר פתיגיל, הוא מפנה כלפינו אצבע מוכיחה: הוא שואל אותנו "רגע, איפה אתם? האם אתם על הקו הצר של 1978, או שאתם שואלים בעקבות אליעזר פתיגיל מה המשמעות של חייכם בכלל?"


מסכה זו מביאה את שדה אל הנדבך עתיק היומין של המחשבה הפרה-סוקרטית מפיתגורס ופרמנידוס ועד הרקליטוס האפל, שאותם הוא מאמץ כדי לתאר מצב שבו חיפוש אחר עיקרון אחדותי כלשהו, מקורו במקום רם ונישא יותר מאשר בדיווחי השעה. אין הנחות למי שלוקח ברצינות את הזמן, זמן החיים, במובנו המטפיזי, ובחיל וברעדה יודע שאין לו בשאלה שלעיל אף מתחרה על דעה או עמדה פוליטית, יהיה זה רבין או מנחם בגין.

הזמן שעליו מדבר פנחס שדה הוא לא הזמן של איינשטיין, אלא כפי שמסביר השיר, זמן החיים האנושיים לצד זמן האירועים המשתנים; זמן שהוא הזדמנות, שאף אחד לא יכול להכחיש את קיומה. כששדה אומר שאפשר לראות את המטוס מקצהו האחר הוא מחטיף לנו איזו סטירה קלה בלחי אבל כבדה למדי, ברוח פילוסופיית האבסורד, ולא רק לפי רוחו של הרקליטוס, על כך שאנחנו צריכים לראות את הזמן גם מקצהו האחר. כלומר הבה נודה שהסופיות שלנו, כמי שנתנה לנו הזדמנות לשאול שאלות, היא דבר עמוק, ואל לנו להחמיץ אותה בעודנו כאן. 

פעם ביקרתי אצל שדה בביתו שבין המוסד השיקומי בית ורבורג לבין כפר שלם. באתי כדי לקבל ממנו שיר שכתב ושהדפסתי לו ב"פרוזה 104", אותו גיליון שהייתי עורך-אורח שלו. נזכרתי בכך כשהרהרתי שוב בסיומו ההרקליטי של השיר "הבלדה על מנחם בגין". שנת 1978 הייתה לא רק השנה שלקראת חילופי השלטון אלא שנה שבה התהלכו נבואות לב בדבר סיום תפקידה של תנועת העבודה כולה בחיים הפוליטיים בארץ. מה הפלא שפנחס שדה תוקף דווקא את האפשרות האופטימית כביכול שבעלייתו של בגין לשלטון? מה אופטימי או פסימי בחילופי שלטון, מבחינתו של שדה, או לחילופין בסיום תפקידה ההיסטורי של תנועת העבודה? הנה בעוד בגין בחיים וכוחו הפוליטי עמו, כבר מספיד פנחס שדה כל רגע שהוא זמן פוליטי, וזאת באמצעות ז'אנר הבלדה. לגבי אליעזר פתיגיל הנואש, שחייו חסרי פשר, ייתכן שהייחוס של ז'נר הבלדה מוצדק. אבל מבחינת פנס שדה, האדם הפוליטי ששמו מנחם בגין אף הוא ראוי לייחוס בלדי זה (ייחוס שהוא ליצני לחלוטין, שכן פנחס שדה לאורך כל השיר כמעט נואם את שורות השיר וכלל לא מציית צורנית לכללי הבלדה).

מן המרפסת שבביתו של פנחס שדה ניתן היה להשקיף על כל הסביבה הדרומית ליד אליהו וגם בתנועת מטוסים הנוחתים וממריאים מלוד. לכן המחווה ההרקליטית שעושה שדה בשיר היא בהחלט בגיבוי ויזואלי קונקרטי של המשורר פנחס שדה. שהרי בסוף השיר הוא כמעט מתאר את הבלבול – המכוּון – בין מצב שבו המטוס ממריא משדה התעופה (המראה כהצלחה?) לבין מצב שבו הוא רואה מטוס מנמיך לקראת נחיתה (נחיתה לקראת הצלחה?).

כל אלה הם ביטוי לשוליות המוחלטת שחש שדה כלפי מצבי הנחיתה או ההמראה בחיים הפוליטיים בכלל. עבור פנחס שדה, מצבים אלה מיותרים. הלוגוס של פנחס כזה הוא אחד, ממש כמו הלוגוס של הרקליטוס בהקשר הפילוסופי שלו. אמנם אפשר לתפוס את העולם כמקום של אפיזודות כפי שרואה אולי שדה מן המרפסת את המטוסים הנוחתים והממריאים, אבל בשביל שדה, איש ההגות הישראלי, הפוליטיקה אינה אלא דרך מופרכת למעלה ודרך בטוחה למטה.
 
יוסף שרון

יליד 1952, משורר, מבקר שירה, עורך, מתרגם ומאייר. ייסד וערך את כתב העת הספרותי "רחוב". פרסם כארבעה ספרי שירה ושני ספרי עיון, על ספרי השירה זכה בפרסים. 
יוסף שרון בוויקיפדיה
יוסף שרון בלקסיקון הספרות העברית


פוסטים קודמים
22.2.2014 פנחס שדה 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...