*מוכר על ידי קרנות ההשתלמות
   בשנת שבתון.
דף הבית >> כל הנהרות
 
01.04.2014
 
כל הנהרות
אבות ישורון
 
כָּל הַנְּהָרֹת
הֹלְכִים אֶל
הַיָּם וְהַיָּם
אֵינוֹ מָלֵא
 
כִּי כָּל
הַנְּהָרֹת חֹזְרִים
אֶל הַנְּהָרֹת.
תַּאֲמִינֻ לִי.
 
זֶה סֹד
גֵּאֻת וְשֵׁפֶל.
זֶה סֹד
תּוֹרַת הַגַּעְגֻּעִים.
 
על השאלה "מה לאבות ישורון ולקהלת?" ניתן להשיב מכמה וכמה כיוונים, אך לא כאשר לפנינו שיר בודד שבו האלוזיה לספר קהלת כה ברורה. הרי זו שורת הפתיחה של הספר כולו: "כל הנחלים הולכים אל הים, והים אינו מלא". אם כך מה עושה המילה נהרות. למה נחלים מפעילים את דמיון המשורר למעבר מים רחב יותר. מה יש בשיר שיכול לנמק את קריאתו של אבות ישורון בקהלת כקריאה חדשה ומוצדקת לעצמה? אם זוכרים שהעברית משיקה או פוגשת את המילה נהרה כמביעה אור על פני אנשים, אור שהוא גם תנועה או נמצא בתנועה אל הפנים, אך גם מן הפנים אל העולם, מתאפשרת בשיר הזה קריאה מושכלת בדרך שבה רואה ישורון את ניסיון חייו. ואין זה ניסיון שחופף את הכלליות ואת החזרתיות של תופעות במרחב מֶטָה-היסטורי או על-היסטורי.
 
במידה רבה ישורון מפרק את קהלת מבפנים, או לוקח אותו כצֵדה אתו, צדה בשיר, אולי משום שניסיון חכמתו של הדובר בספר הוא אישי ("וראיתי אני..." אומר קהלת התנכ"י). כלומר מְדַבֵּר אחד שראה את העולם מניסיונו שלו, והביע מחשבה. אך מן הקריאה של השיר של אבות ניתנת לקורא אפשרות לפרשנות אחרת. אפשר לומר כי את "מוסיף דעת מוסיף מכאוב" המיר ישורון ב"גאות ושפל", ויתר על כן, במילה געגועים. כלומר חייו של ישורון חוצים הן את הראייה והן את המחשבה הכוללנית בגעגועים אל נַהֲרות הפָּנִים, הנְהָרות של פני המשפחה שאבדה לו, ולא רק בגעגועים אל אותה סביבה גאוגרפית של קרסניסטאו, אשר בפולין.

אבות סירב לחזור ולבקר באותו מחוז גאוגרפי ל"ביקור שורשים", כלומר סירב לנהור אליו ככל שאר מחפשי השורשים היוצאים לפולין. לא משום שלא היה סקרן מטבעו, אלא משום שידע שהדברים כפי שהיו לא חוזרים על עצמם. נדמה שהוא גם מסביר מדוע המילה געגועים אינה ניתנת לריצוי נפשי. היא נאמרת כמעט כהכללה. מעבר לקוצר הזמן של חיי בני אנוש, הוא הפך את הזיכרון להמשכו של ההיעדר, ולכן מציע מוסר השכל פרטי משלו. 

השיר הוא הזדמנות לפגוש את המתח שבין ניסוח שיר לבין דיבור בְּשיר. בכך הוא שונה מההכללות והתקבולות שבספר קהלת, האמורות לא רק להמחיש מסקנות המוליכות לכפירה, אלא גם להעניק הזדמנות להחכים ולדעת מראש שכך הם הדברים ולא ישתנו לעולם. אבל אצל ישורון דווקא הדיבור שבפיו ארכאי עוד יותר. הקריאה מפיו היא אקסטטית, ללא צורך בהבאת הוכחה לה. "תאמינו לי," הוא מתחנן, וזו איננה סתם לשון ציווי, אלא דיבור אל הקוראים בשמם של נהרות הפנים.

הפנייה הזו נמדדת בטווח של שתי אפשרויות: "גם אם אין שומע לדבריי, וגם אם דבריי אינם במסגרת חכמתו של קהלת, הגאות והשפל הם מעגל חיי, והם, הגעגועים – ממני אליהם או מהם אליי – לעולם לא יימלאו וייחתמו, לא בצד שלי ולא בצד שלהם. מהו סוד תורת הגעגועים? כפי שהשיר מרמז, קיימת הקבלה בין ארשת הפנים של אותם נהרות לבין הגאות והשפל. כל עוד יש גאות ושפל, לכאורה נענה גם הים למחזוריות של גאות ושפל. סבלותיו נמשכים. אולם אושרו טמון בכך שנמצאה לו הקבלה לגעגועים הנמשכים מבעד למראות שמציע הים, שבו מצא לו ביטוי. 

סוד תורת הגעגועים היא זאת:
בבית הראשון הם גאות. הפנים נוהרות אל.
בבית השני הם שפל (זוהי התשובה לשאלה למה הים אינו מלא). זאת משום שנהרות הפנים חוזרים אל עצמם. כלומר נוצרה פה תיעודיות חדשה ואישור לכתובים; לשאלה למה הים אינו מלא.
בשני המקרים זוהי תנועה של נמלא ונחסר. מנקודת מבט זו הביטוי '"תאמינו לי" איננו לשון ציווי, הוא לשון הפצרה. האמינו לי שככה הם פני הדברים, בתוך ההיסטוריה, בתוך הזמן, בתוך האהבות שלנו.

למאמר נוסף של יוסף שרון על שירתו של אבות ישורון שהתפרסם בעיתון "הארץ"
יוסף שרון

יליד 1952, משורר, מבקר שירה, עורך, מתרגם ומאייר. ייסד וערך את כתב העת הספרותי "רחוב". פרסם כארבעה ספרי שירה ושני ספרי עיון, על ספרי השירה זכה בפרסים. 
יוסף שרון בוויקיפדיה
יוסף שרון בלקסיקון הספרות העברית


פוסטים קודמים
   
ליצירת קשר בדואר אלקטרוני assif.pub@gmail.com או לחצו כאן 
טלפון ליצירת קשר: 054-4441746  
לקבלת עדכונים בפייסבוק (גם למי שאינו בעל דף בפייסבוק) לחצו  
 
@האתר מוגן בזכויות יוצרים. לפרטים: עו"ד אילנה אלטמן-דורון.

עיצוב ובניית אתרים cheninsane@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים