*מוכר על ידי קרנות ההשתלמות
   בשנת שבתון.



כלי עזר

דף הבית >> כתיבה ועריכה >> מגילת הכותב >> עברית כחול: איך אומרים בעברית, איך כותבים?
 

שפה היא ים, כך שמענו אומרים, ואולי כך אמרנו גם אנחנו. נדמה שהייתה כאן מאז ומעולם, וכמו הים תהיה עד עולם. כמוהו גדולה ויציבה וגם סוערת ומשתנה. למה "עברית כחול"? 

כחול הוא צבע הים. כחול הוא גם: כמו חול. נתבונן בכמה טיפות מן הים ובעיקר בסוגיות של תקינות שכותבים ועורכים מתלבטים בהן. כדי לגבש את דעתנו איך לנהוג, כדאי שנדע מה חושבת האקדמיה ללשון העברית. שאלנו, וקיבלנו תשובות.
 

מזל טוב: שמות עבריים לכל שפיריות הארץ! 

כיצד בוחרים שמות? כיצד מתנהל שיתוף הפעולה בין המדענים לבין האקדמיה ללשון העברית? ראו במאמר חדש של ד"ר מיכאל בלכר:
 

  

מה זה "שפיט"? אולי עדיף להשתמש ב"מוערך"? 

 
"שפיט" הוא שם תואר שבעזרתו מקובל לציין במוסדות להשכלה גבוהה שמאמר (או ספר) עבר תהליך שיפוט והערכה בידי מומחים, תוקן לפי הצעותיהם ונמצא ראוי לפרסום.

באנגלית המונח הוא  peer reviewed, שבתרגום מילולי פירושו – נסקר/עבר ביקורת בידי עמיתים. לעומת זאת "שפיט" בעברית היא מילה במשקל קָטיל המציין אפשרות, פוטנציאל: אכיל – דבר שאפשר לאכול אותו, עמיד – דבר שיכול לעמוד במאמץ. זו המשמעות הנפוצה של המשקל ביצירת מילים חדשות, אף על פי שמילים במשקל זה משמעותן לפעמים תכונה כלשהי (למשל "בריא" או "נעים"), וגם עונה או פעולה חקלאית (כמו "אביב" או "אסיף").

לפי משמעות הנפוצה של המשקל ביצירת מילים חדשות (פוטנציאל), המילה "שפיט" בעברית תציין: דבר שאפשר להעמידו למשפט; לתהליך שיפוט, הערכה או ביקורת. ואכן "שפיט" לפי תשובת האקדמיה ללשון העברית לשאלתנו, פירושו "מועמד לשיפוט" כלומר בדרכו לתהליך של שיפוט.

לעומת זאת כשמדובר בפרסומים אקדמיים מקבלת המילה "שפיט" משמעות אחרת: משמעותה התגלגלה מן הכוח (פוטנציאל) אל הפועל: לפי המקובל במוסדות אקדמיים, "מאמר שפיט" הוא מאמר שכבר עבר תהליך שיפוט עמיתים ופורסם.

אולי היה צריך להשתמש ב"נשפט" (סביל) כמו "נאכל", שמשמעותו דבר שכבר אכלו אותו. אילו היינו אומרים "תפוח אכיל" ומתכוונים לתפוח שכבר אכלו אותו, היה זה מבלבל. כשיש הבדל בין המשמעות של מילה בלשון הטבעית לבין משמעותה רק בהקשר מסוים, הדבר מטעה ומבלבל, ואולי זו הסיבה לתחושת העמימות שיש בקשר למונח "שפיט".

האקדמיה ללשון העברית הציעה את המונח "כתב עת מוערך" כדי לציין כתב עת ששולח דרך קבע את כל המאמרים שלו לשיפוט מומחים. "מוערך" (סביל) עדיף ללא ספק מאשר "שפיט" (פוטנציאל), אם כי היא מעלה קושי אחר: מילים מן השורש ע'ר'כ', מציינות שתי משמעויות שונות אם כי קרובות, ודווקא הקרבה עלולה להטעות. התרגום לאנגלית של המילה "להעריך" מבהיר שמדובר בשתי משמעויות: to evaluate (לקבוע את ערכו של דבר, כמו במשפט "המוצר נשלח אליכם כדי להעריך את שוויו") ו- to appreciate (ערכו נחשב לגבוה) כמו במשפט "הארגון מעריך מאוד את תרומתם של חברי ההנהלה במוסדכם").

אם כן, כתב העת המוערך "מחקרי הנגב, ים המלח והערבה" הוא כתב עת שכל המאמרים המתפרסמים בו הם מאמרים שעברו שיפוט עמיתים.

למעשה במקרה של כתבי עת, מאמרים וספרים אקדמיים, אפשר לומר שאם הם מוערכים מבחינה אחת (שיפוט עמיתים), הם מוערכים גם מן הבחינה השנייה (נחשבים כבעל ערך גבוה). 

תודה לתמר קציר, האקדמיה ללשון העברית

  

"לפני" או "בפני"?
אנחנו עומדים לפני אתגר 
או בפני אתגר?

 
לפני
1. קדימות על ציר הזמן

נשתמש ב"לפני" כאשר נתייחס לקדימות על ציר הזמן (מה בא קודם בזמן): הספר שלנו יצא לאור לפני ראש השנה (קדימות בזמן); מערכת החינוך עומדת לפני אתגר (קדימות בזמן).

2. קדימות במרחב
נשתמש ב"לפני" גם כאשר נתייחס לקדימות במרחב: תיאור מקיף של השינוי החינוכי בפינלנד מוצג בספר שלפנינו (קדימות במרחב: הספר נמצא בצד הקדמי של גופנו בעת הקריאה, לכן הוא לפנינו, ואפשר לראות כאן גם קדימות על ציר הזמן - הקריאה נמצאת לפנינו על ציר הזמן).

3. קדימות בסדר העדיפויות
נשתמש ב"לפני" גם כאשר נתייחס לקדימות מטפורית המציינת עדיפות או חשיבות: דרך זו כוללת הצבת אחריות ואמון לפני אחריותיות (הקדימות מציינת סדר עדיפויות: אחריות ואמון חשובים מפיקוח ודיווח). 

בפני
1. בנוכחות 
נשתמש ב"בפני" כאשר כוונתנו לומר "בנוכחות מישהו": דברים קשים נאמרו בפניו; על ההתנצלות להיאמר בפני הקהל כולו ולא רק בפני הנפגע. 
 
2. "עמד בפני" > יכולת התנגדות לאורך זמן 
נשתמש ב"בפני" במקרים שבהם נרצה להביע התנגדות ויכולת התמודדות לאורך זמן. כך למשל: הטנקים עמדו בפני האויב הסורי במשך ארבעה ימים.

סיכום: כאשר נדבר על משימה או על אתגר נעדיף לומר: אנחנו עומדים לפני אתגר (ראו לעיל קדימות על ציר הזמן).

לפירוט ולהרחבה בעניין "לפני" או "בפני" באתר האקדמיה ללשון העברית 

  
  

האם נכון לומר "הם מתמסרים"
כשרוצים לומר שהם מוסרים את הכדור זה לזה?

 

האם "מתמסרים" פירושו אך ורק מתמסרים נפשית, מן המילה "מסירוּת", למשל: רבים מהאמנים מתמסרים לאמנותם; האב התמסר לטיפול בילדיו;
או שנכון גם לומר: "קחו כדורים, והתחילו להתמסר", כלומר "מסרו את הכדור באופן הדדי: משתתף אחד ימסור לעמיתו, והעמית ימסור לו חזרה את הכדור"? 



השימוש בפועל "התמסר" במשמעות של מסירה הדדית של כדור הוא תקין לחלוטין.
 
הסבר
לפועל "התמסר" יש שתי משמעויות: התמסר למשהו או למישהו, שפירושו הקדיש את עצמו ל..., ואילו התמסר עם מישהו מביע את ההדדיות שבפעולת המסירה. 
 
התופעה של כמה משמעויות לאותה מילה היא תופעה מוכרת בשפות השונות, כולל בעברית. כך למשל: סיפר סיפור, וסיפר – עשה תספורת למישהו.
 
מה שמונע אי-הבנה הוא מילות היחס השונות המצטרפות לפועל לפי המשמעות: מתמסר ל, או מתמסר עם.
 
סיבה
הסיבה לשתי המשמעויות השונות בפועל זה היא משום שהוא בבניין התפעל, ולבניין זה משמעויות אחדות. במקרה זה מדובר בשתיים מהן:
1. פעולה שעושה אדם על עצמו. מתרחץ – רוחץ את עצמו; מתגלח – מגלח את עצמו. כך גם: מתמסר לעשייה או לאדם – מוסר את עצמו.
2. הדדיות. מתכתב עם מישהו – הם כותבים זה לזה, ואפשר לומר גם: הם מתכתבים. התחבקו, התנשקו – פעולה הדדית, ואין צורך להוסיף "זה עם זה", מכיוון שהמשמעות של הדדיות כלולה בבניין התפעל. אם נרצה לוותר על ההדדיות, נצטרך להשתמש בבניין אחר: הוא כתב ל..., חיבק... נישק....

תודה לאקדמיה ללשון העברית על תשובתה בעניין זה.
 
סיכום: אפשר ונכון לומר - הוא מתמסר עם שחקן אחר, הם מתמסרים, או הם מתמסרים בכדור. 
 

  

 
ניתן או אפשר?
 
                       "ניתן לומר" או "אפשר לומר"? 
 
האקדמיה ללשון ענתה כך בתשובה לשאלתנו: האקדמיה ממעטת לפסוק בענייני סגנון ולא קבעה דבר בעניין זה.
"ניתן" נפוץ בלשון השכבה המשכילה בעיקר בנסיבות רשמיות. יש שיאמרו שהם שומעים בו רכות מסוימת. "אפשר" נתפס לא רק כביטוי במשלב נמוך מעט בהשוואה ל"ניתן", אלא גם חד-משמעי ואולי טכני יותר. 

אם כן מדוע עורכים מסוימים מוחקים באופן שיטתי את "ניתן" בהקשר זה, ואפילו בטקסטים עיוניים ואקדמיים? 

מתברר שהשימוש ב"ניתן ל..." במשמעות "אפשר ל..." הוא שימוש חדש, תוצר של העברית החדשה. מילים וצירופים רבים נולדו בעברית החדשה. האם זו סיבה לפסול אותם? ודאי שלא.

האקדמיה ללשון העברית מספרת בתשובתה ש"המהדרים", כלשונה, נמנעים משימוש זה, ומעדיפים את"אפשר ל..." או "יש מקום ל...". 

אם כן מה עושים?
נראה שהמסקנה צריכה להיות כזו: ניתן להשתמש ב"ניתן", ואפשר להשתמש ב"אפשר". זה עניין סגנוני, כפי שמבהירה האקדמיה ללשון העברית. 

נראה שסגנון "המהדרים", כלומר זה הנמנע משימוש ב"ניתן", יהלום יותר טקסטים ספרותיים, משום שלשונם נוטה לרוב ללשון המקורות, תלוי באופי הטקסט הספרותי ובהקשר. לעומת זאת בטקסטים מדעיים ועיתונאיים כדאי להשתמש שימוש מגוון ב"ניתן ל..." וגם ב"אפשר ל...", וודאי שאין לפסול את "ניתן", המעודן והגבוה במידת-מה.

סיכום: נכון ויפה לומר "אפשר" וגם "ניתן".
 

  


אמריקני במלרע או אמריקני במלעיל? 
 
כבר למדנו ש"אמריקני" עדיף על "אמריקאי". הסיומת של חיריק ויו"ד אחריה היא תמיד מוטעמת, כלומר תמיד במלרע. לכן אנחנו מטעימים את הסיומת "שי" במילה "טפשי" ואת הסיומת "ני" במילה "עקרוני". אבל להדגיש את ה"ני" ב"אמריקני" נשמע מוזר. ואכן עקבנו אחר דוברים בתקשורת ושמענו שוב ושוב שהם מטעימים דווקא את ה"קָ" (מלעיל).

חשבנו על המילה "שפים", ריבוי של שף, ועל המילה "ברים", ריבוי של בר. גם במקרים אלה הסיומת אינה מוטעמת, אף על פי שסיומת הריבוי תמיד מוטעמת בעברית, למשל במילה "סוסים" (הטעם בהברה האחרונה - "סים"). האם הסיבה היא שמדובר במילים לועזיות, ולכן גם "אמריקני" שונה מהנהוג בעברית?

אבל אז חשבנו גם על המילה "תל אביבי", שבה הסיומת אינה מוטעמת בדרך כלל, וגם על "ירושלמי". אם כך "אמריקני" שייך לקבוצה הזו, ואולי לכן דומה לחבריו בקבוצה מבחינת הטעם. 

אחד מאתנו שלח שאלה לאקדמיה ללשון העברית, וזכינו בתשובה יפה. אכן בעברית הסיומת הזו תמיד מוטעמת, כלומר מלרע. מכאן ש"ני" תהיה תמיד מוטעמת במילה "אמריקני". אבל מוסיפה האקדמיה ואומרת שההגייה הרווחת היא במלעיל.

אם כך מה המסקנה? נראה לנו ש"אמריקני" במלעיל הוא טוב בהחלט בשבילנו, אבל אם נרצה להקפיד במיוחד נאמר "אמריקני" במלרע.    

  
 
הלומד או התלמיד? 
 

האם "תלמיד" ו"לומד" הם מונחים זהים? מתי לבחור ב"תלמידים" ומתי ב"לומדים"? 

המילה "לומד" משמשת כמילה כללית. לכן כשאנחנו מדברים על צורכי הלומד, למשל, אנחנו מדברים על כל אדם שלומד. במילה "תלמיד" נשתמש כאשר אנחנו מתכוונים לאנשים שעיסוקם הוא לימוד, למשל תלמידים בבית ספר. 

נניח שמחקר מסוים נערך כדי לבדוק כיצד מושפע הלומד מהוראה באמצעות מחשב. לצורך המחקר נבדקה קבוצה של תלמידים הלומדים בכיתה ו'. בדוח המחקר יהיה שימוש במונח "תלמידים" כאשר יסופר כיצד נערך המחקר, ומה היו הממצאים. אבל מסקנות כלליות לגבי לומדים ינוסחו באופן כללי עם המילה "לומדים". לדוגמה ראו את הקטע הבא הלקוח מהפרק האחרון של דוח מחקר:


תמיכה אישית מותאמת לצורכי הלומדים

כל אחד מהתלמידים זכה לסיוע אישי המותאם לצרכיו. הלמידה העצמית, התקשורת הבינאישית, קבוצות הדיון והשיח, והגמישות בזמן, שזוהו במחקר הנוכחי כגורמים שתרמו להצלחת התלמידים, מתוארים גם בספרות כמקדמי למידה, כלומר כתורמים לקידום הלומדים, בעיקר כשהם מתאימים לאופן הביצוע, ולסגנון החשיבה והלמידה של הלומד.



 


הוראה יחידנית או הוראה פרטנית?
 
האם המונח "הוראה יחידנית" הוא בעל משמעות זהה ל"הוראה פרטנית"? 
האם אחד מהם נכון יותר?


הוראה יחידנית והוראה פרטנית אינן זהות. הוראה יחידנית היא הוראה המבוססת על קידום אישי המותאם לרמת התלמיד. שלושה תלמידים שרמתם דומה יכולים ללמוד יחד בקבוצה אחת בהוראה יחידנית. הוראה פרטנית היא הוראה המכוונת לפרט אחד, כלומר לתלמיד אחד, ללא קשר לרמתו. כל פרט מתמודד בכוחות עצמו עם המשימות הלימודיות. כאן הדגש הוא על דרך ההוראה, ולא על רמת התלמיד. 

 




העמק פרוש לרגלינו או פרוס?
 
האם עלינו לכתוב "פרש כנפיים" או שמותר גם "פרס כנפיים".
האם עלינו לכתוב "הארגונים פרושים על פני אזור נרחב" או שמותר גם "הארגונים פרוסים"? האם נוכל לכתוב "המפה פרוסה על השולחן" וגם "הלחם פרוס" - שניהם בסמ"ך?
 
לפי תשובת האקדמיה ללשון, נוכל לכתוב גם כך וגם כך. לפי אתר האקדמיה, ההמלצה היא להעדיף את המגמה שהופיעה באופן טבעי בעברית עוד בתקופת חז"ל, להחליף שי"ן שמאלית בסמ"ך.  

 אם כן, נראה שהכתיב העכשווי הוא בסמ"ך, ולכן היינו ממליצים לבחור בו. 
 להרחבה בנושא זה ראו באתר האקדמיה ללשון העברית
 




להֶפך או להֵפך? להפך או להיפך?
 
מילון אבן שושן מ-2006 מציג שתי אפשרויות לניקוד המילה, בצירי ובסגול, ונוטה להעדיף את להֶפך (בסגול). לפי מילון המונחים של האקדמיה ללשון העברית, הניקוד הקודם של הה"א היה בצירי, והוא הוחלף בסגול. כך או כך, ללא ניקוד יש לכתוב ללא י': להפך. 

מילון רב מילים המקוון הציג בעבר את שתי האפשרויות, בצירי ובסגול, וכיום השאיר את האפשרות של 
להֶפך בלבד, כלומר בסגול. עם זאת כאשר הוא מביא את המילה ללא ניקוד, הוא סוטה במכוון מכללי הכתיב חסר הניקוד וכותב "להיפך", אולי משום שכתיב זה נפוץ מאוד. 
 

 
 

את אותו

האם אפשר לכתוב את צירוף המילים "את אותו" כמו במשפט: אנחנו מוצאים את אותן בעיות גם בתחומים אחרים?
בספר "ודייק" הוותיק מאת יעקב בהט ומרדכי רון, שפורסם ב-1973, נטען כי הצירוף "את אותו" אינו תקני מאחר שהמילה "אותו" אינה אלא המילה "את" בנטייה, כלומר: אותו = את + הוא. מכאן שהצירוף "את אותו" משמעו "את את הוא".
יש עורכים הנוהגים אפוא למחוק את ה"את" הראשונה, כך למשל: "אנחנו מוצאים אותן בעיות גם בתחומים אחרים".

אך אם ה"את" כפולה ומיותרת, מדוע הצירוף "את אותו" מקובל כל כך בדיבור ובכתיבה?  נראה שהסיבה היא שאין כאן כפילות של ממש. "אותו" המצטרף לשם עצם (למשל "אותן בעיות") שונה מ"אותו" המשלים פועל בהשלמה מושאית (למשל "הבנתי אותו"). רק "אותו" המצטרף לשם עצם הוא בעל משמעות: הוא מוסיף את רעיון הזהות. כך למשל "אותן בעיות" מוסר לקורא באמצעות מילה קטנה אחת, כי בעיות קיימות בתחום אחד, ובעיות זהות קיימות גם בתחום אחר. כלומר, גם אם היסטורית מקור המילה "אותו" הוא ב"את", המילה שונה במשמעה ובתפקודה מ"את" המצטרפת בהשלמה מושאית.

המסקנה שלנו מכך היא שנוכל להוסיף "את" כמקובל בעברית לפני מושא ישיר מיודע, כשהצירוף הכולל "אותו" ("אותן בעיות") הוא בתפקיד של מושא מיודע. מכאן ש"אנחנו מוצאים את אותן בעיות" הוא משפט תקני, ואכן עורכים רבים מתייחסים לצירוף זה כתקני.


מהאקדמיה ללשון העברית הגיעו אלינו שתי תשובות שונות לסוגיה זו, מיועצות שונות. תשובה אחת מסרה בלקוניות שהצירוף "את אותו" הוא אפשרי. התשובה השנייה הייתה ארוכה ומפורטת ובסופה הוצע שלא להשתמש בצירוף "את אותו", ויותר מזה – במקום מחיקת ה"את" הראשונה הוצע שכתוב המשפט בדרכים האלה: אנחנו מוצאים את הבעיות האלה; אנחנו מוצאים את הבעיות האלה בדיוק.
 




"אודות", "על אודות" או פשוט "על"?
 
האם חייבים להחליף את "אודות" ב"על אודות"?
האם אפשר להשתמש ב"אודות" – למשל במשפט: הסיפור מספר אודות.... – אם לא – מה הסיבה לכך?
 
האקדמיה ללשון העברית ענתה לשאלות אלו כך: הצירוף המומלץ הוא "על אודות". "אודות" פירושו "עניינים", לכן הוויתור על "על" איננו הגיוני, ומוטב לומר "על" כמנהג כל הבריות ביום-יום.
 
הצירוף "על אודות" מעורר התנגדות בקרב רבים. המילה "אודות" מעלה את המישלב הלשוני של הטקסט ומסייעת לו להישמע רציני, גם אם לא תמיד בטובתו. לא מעט סבורים ש"אודות" בתוך טקסט משרה את הרושם שמדובר בדברי טעם. "על אודות" לעומתה נראה להם ספרותי ומנופח, כלומר גבוה מדי. עורכים רבים נוהגים לפי המלצת האקדמיה וממירים את "אודות" ב"על אודות". המילה "על" הקטנטנה יכולה להיות מקור לדרמות קטנות בין כותב לעורך. כותבים-נערכים נחרדים לעתים קרובות מצירוף זה המופיע בטקסט שלהם לאחר העריכה. יש המחליטים להתיידד עם "על אודות" ולהשאירה בטקסט, ויש המוותרים על "אודות" ונשארים עם "על" הפשוט והטוב. מעניין להזכיר את דעתו של ראובן סיוון. סיוון כותב בספרו "לקסיקון לשיפור הלשון": "במקום 'אודות' או 'על אודות' נסה לומר בפשטות רק 'על'. אין המילה 'אודות' שגיאה חלילה. פשוט נאה יותר בלעדיה לדעתם של בעלי טעם."
 
לסיכום נוכל לומר כך: "על", "אודות" ו"על אודות" אינם זהים, ולא רק משום ש"אודות" היא היחידה שאינה מומלצת על ידי האקדמיה, אלא גם משום שכל אחת מהאפשרויות היא במשלב לשוני אחר. "על" תסייע לטקסט להישמע יומיומי וענייני, ולכן גם טבעי, נגיש ובהיר יותר, אבל גם פשוט יותר (הסיפור מספר על...); "אודות" תגביה אותו (הסיפור מספר אודות...), אך האוטוריטה קובעת כי אינה תקנית; ו"על" תגביה עוד יותר (הסיפור מספר על אודות...). 
 




עקיבות או עקביות? עקיב או עקבי?

איך יש לומר - עקיב או עקבי? עקיבים או עקביים? האם שתי הצורות - גם עקיב וגם עקבי - אפשריות?

ועדת הדקדוק של האקדמיה המליצה על הצורה עקיב (וגם עקיבות) במשקל קָטיל. עִקְבִי אפשר לגזור רק מעִקֵב, שם עצם שאינו קיים בעברית. 

יש עורכים שממירים בדייקנות ובעקיבות כל "עקבי" ל"עקיב" וכל "עקביות" ל"עקיבות". אחרים מסרבים לשינוי, אולי משום שעקבי ועקביות כל כך שגורות, ואולי משום שהשינוי קשה להם. האם קביעת האקדמיה ללשון מחייבת את העורך? האם אין מחויבותו ללקוחות כוללת הפיכת לשון הטקסט לטובה ולתקנית, כלומר הולמת את המלצות האקדמיה ללשון? מצד אחד, העורך אכן מחויב בכך, מצד שני לשון טובה אינה חייבת תמיד לעלות בקנה אחד עם הלשון המומלצת על ידי האקדמיה.
 




כֶּנֶס או כינוס?

כאשר מכנסים אנשים למפגש המתייחד לנושא מסוים למשך שעות או ימים אחדים איך נכנה אותו: "כנס" או "כינוס"? 
 
לדברי המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית, יש להתיר את השימוש ב"כנס" ואין חובה להקפיד על "כינוס".
בעבר ייחדה האקדמיה ללשון העברית את המילה "כֶּנֶס" לסדרת ישיבות בכנסת בעקבות יוזמתו של השר רמז, שסבר ש"כֶּנֶס" הוא מילה נאה לישיבות הכנסת. כיום המילה "מושב" מציינת את התכנסויות הכנסת, וכך התפנתה המילה "כנס", והיא יכולה להמשיך ולשמש את הציבור, כמקובל, לצורכי מפגשים מקצועיים ארוכים (conferences). האקדמיה ללשון העברית מדגישה שאף כי לרוב הדעות יש להתיר את המילה "כנס", עדיין אין מדובר בהחלטה רשמית. 

סיכום: conference - כנס וגם כינוס.
 



 
תפיסה או תפישׂה?

 
בין השורש תפ"ס לבין השורש "תפ"ש" אין הבדל במשמעות: תפ"ס מתייחס הן לתפיסה מוחשית (אחיזה של ממש) והן לתפיסה מופשטת (תפיסה רעיונית, תפיסה שבשכל).
 
במקרא נמצא השורש תפ"שׂ בלבד. בלשון חז"ל הוחלפה השׂי"ן בסמ"ך כמו בשורשים אחרים ובמילים אחרות. לכן דרות בכפיפה אחת "תפיסה עסקית" וגם "תפיסה של הכדור". האקדמיה ממליצה להמשיך בקו זה של לשון חז"ל, כלומר לכתוב בסמ"ך, אבל מותר לבחור בכתיב המקראי ולכתוב בשׂי"ן. עם זאת, נראה שכדאי לבחור בכתיב העכשווי יותר, כלומר בסמ"ך: תפיסת הזמן, בלתי נתפס, וכן הלאה. 

סיכום: "תפיסה" - בס' בלבד, הן במשמעות של catch והן במשמעות של perception.




"להקל את" או "להקל על"?

"להקל את הנהיגה" או "להקל על הנהיגה"? מהי מילת היחס המוצרכת כשמדובר בדבר שנעשה קל יותר?
 
לפי האקדמיה ללשון העברית, נאמר: "להקל את הנהיגה", למשל: ידוע שהגה כוח מקל את הנהיגה. אך גם למילת היחס "על" יש מקום.  למשל במשפט, ידוע שהגה כוח מקל את הנהיגה על הנהג. האקדמיה ממליצה להקדים את "את הנהיגה" (המושא הישיר) ל"על הנהג" (המושא העקיף). אך אם אנחנו מעוניינים להדגיש את ההקלה על הנהג, נוכל לומר בסדר הפוך: ידוע שהגה כוח מקל על הנהג את הנהיגה.
 
 
כדאי לזכור כך: להקל את הדבר על מישהו. 
 




 מונח ש"טבע" או "טווה"?
 
כשאנחנו רוצים להציג את מי שהגה מונח כלשהו איך נציג זאת: מונח ש"טבע" פלוני או ש"טווה"? כך למשל: מונח "האם-הטובה-דיה" הוא מונח שטבע – או טווה – דונלד ויניקוט?

אכן שתי האפשרויות הגיוניות. המטפורה של הטבעה נראית מתאימה: כמו ביצירת מטבע באמצעות הטבעת הסימנים בחומר, כך המונח הוטבע על ידי מי שהגה אותו. מטפורת ההטבעה מדגישה את התפיסה שיש למונח מקום ממשי בחלל, שכן הטבעה נעשית בחומר. ואכן הביטוי בעברית הוא "מונח שטבע פלוני". השאלה מעניינת, משום שיש היגיון גם במטפורה של טווייה, שמדגישה את יצירת המונח כפעולה עדינה יותר. 


 


 הן ילכו או הן תלכנה?
 
 תשובת האקדמיה ללשון העברית הייתה ששתי האפשרויות טובות: ניסוחים דוגמת "הן ילכו" במקום '"הן תלכנה" מוכרים לנו כבר מלשון המקרא המאוחרת, ובלשון חכמים זוהי דרך המלך. לפיכך ניסוח זה תקני בהחלט.

ובכל זאת, מה נעדיף? הצורה הארוכה עם הסיומת "נה"  – "תלכנה", "בואנה", "שבנה" וכן הלאה – נשמעת לרבים מיושנת ומסורבלת. על כן נראה שבטקסטים עיוניים כדאי להשתמש ב"ילכו" הקצרה  והיומיומית, ולוותר על סיומות ה"נה" לנקבה רבות בעתיד ובציווי. כך למשל נעדיף לכתוב: התאוריות הרווחות ייבדקו (ולא תיבדקנה) לאור הממצאים החדשים.

סיכום: אפשר לוותר על ה"נה" ולהשתמש בצורה הקצרה יותר גם לנקבה.  




 מרבית או רוב?
"מרבית החוקרים סברו שיש הבדל" או: "רוב החוקרים סברו שיש הבדל".  האם יש הבדל בין "מרבית" לבין "רוב"? ואם כן, מתי ראוי להשתמש בכל אחת מהן? האם זה עניין של טעם וסגנון אישי?

תשובת האקדמיה ללשון העברית הייתה כי שתי המילים שוות משמעות. 



 
איך כותבים - ב-ו' אחת או בשתי ו'?
איך כותבים שמות לועזיים ב-ו' אחת בראש המילה?
על כללי הכתיב חסר הניקוד

 
לפי כללי האקדמיה ללשון העברית, אם מילה פותחת באות ו', יש לכתוב אותה בו' אחת. אבל אם נוספות אותיות בראש המילה - יש לכתוב בשני ו'. כך למשל: ועדה, הוועדה, לוועדה, בוועדה.
כלומר, המילה ועדה תהיה ב-ו' אחת, אבל אם הוספנו ה' הידיעה או מילות יחס כמו ל' או ב' - יש להוסיף עוד ו'. 
כך לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, כלומר כאשר אנחנו לא מנקדים. מכיוון שאנחנו בדרך כלל לא מנקדים, הרי שהכתיב חסר הניקוד הוא הכתיב הרגיל שלנו.

כלל נוסף אומר שכללי הכתיב לא יחולו על שמות. הכוונה לכך שאם שמך "עופר" או "אורן", אתה יכול להחליט אם לכתוב את השם בכתיב התקני של המילה (עופר, אורן) או ללא ו' (עפר, ארן).

ובכן, האם כאשר יש שם שפותח באות ו' (אחת, כמובן) למשל, ויקטור, מותר לכתוב "הלכתי לוויקטור" בשתי ו'?
או: "למדתי בווינגייט?" עם שתי ו'? כלומר: האם הכלל של הכפלת הו' תופס גם לגבי שמות?

התשובה היא שיש להכפיל את הו': הלכתי לווינגייט, הלכתי לוויקטור וגם חזרתי מוויקטור. ולא מכפילים במקרה הזה: איפה ויקטור? הסיבה: אדם יכול להחליט איך כתוב שמו: ויקטור או אפילו ויקתור. היחידה הסגורה הזו אינה משתנה. אבל בתוך המשפט הכללים הרגילים תופסים.

אישור לכך קיבלנו מהאקדמיה ללשון העברית: בראש מילה - ויקטור, וינגייט. באמצע מילה - לוויקטור, בווינגייט.



 
איך כותבים - סיסטמתי או סיסטמטי?
איך כותבים - דרמתי או דרמטי?

ת' או ט': האם במילה לועזית כותבים תמיד ט'? 
 

לפי האקדמיה ללשון העברית, הכתיב הוא סיסטמטי, כמו דרמטי.

 בעבר האקדמיה קבעה שהה' הופכת לת': "דרמה" > "דרמתי", למשל. כך נוהגת העברית במילים עבריות: "שיטה" > "שיטתי". 

 הקביעה החדשה של האקדמיה ללשון היא שיש לנהוג במילים לועזיות על פי הלועזית, ולא על פי העברית. כלומר, אם במילה הלועזית יש נכתוב T ט'. אם יש TH נכתוב ת', למשל במילה "אסתטי" (aesthetics).
והערת אגב, אם יש מילה עברית מקובלת וטובה, עדיף להשתמש בה. למשל במקום "סיסטמטי" אפשר לכתוב "שיטתי".



 

להיפטר או להיפתר?
בט' או בת'?
 
 
רותם הסתבכה עם מספרי העמודים ושאלה אלינו שאלה: 
"התחלתי מספור מ-0 וזה מספר לי גם את השער, ונוספו לי דפים ריקים שאין לי מושג איך להיפתר מהם מבלי שהם יוזיזו לי כותרת". 

המילה "להיפתר" קיימת לצד "להיפטר", אך המשמעויות שונות. להיפתר  בת' קשורה לפתרון, ואילו להיפטר בט' קשורה לסילוק. רותם רוצה לסלק את הדפים הריקים (להיפטר מהם) אבל גם רוצה שהבעיה תיפתר. 

רותם קיבלה תשובה לגבי מספרי העמודים עם הערה קטנה על להיפתר/להיפטר. התשובה שלה הייתה:
"תודה רבה... הצלחתי לפתור את הבעיה".
 

 

מאלף או מעלף?
בא' או בע'?
 


ממילון רב-מילים:

מאלף:
1. שאפשר ללמוד ממנו או להחכים ממנו; מלמד ומאיר עיניים מבחינה שכלית
   או מוסרית.
• בהקשר זה ראוי לזכור את דבריו המאלפים של שופט בית המשפט העליון.
• תודה על עצותיך המאלפות, הן היו לנו לעזר רב.
2. מעניין, מרתק. 
• הקהל באולם האזין מרותק להרצאה המאלפת.

מעלף:
1. גרם לאבדן ההכרה, הביא לעילפון.
2. גרם לרושם עז, הימם, הדהים, הפליא.

 
 

 

הכיצד או הא כיצד?
מילה אחת או שתי מילים?

 
"הא" היא מילה בעברית שמקורה בארמית, ומשמעותה: "ההוא".
שוחחנו על דא ועל הא = שוחחנו על זה ועל ההוא.
הא לחמא עניא = זה (ההוא) לחם העוני. 
הא כיצד? = וזה (ההוא) - כיצד? 

שתי המילים "הא כיצד" נשמעות כמילה אחת, ולכן יש הכותבים בטעות "הכיצד", כמו אלה שכותבים בטעות "צומת לב" במקום "תשומת לב".

סיכום: הכתיב הנכון הוא בשתי מילים - הא כיצד?

 

 
 

מילון לועזי-עברי: חלופון

מבית היוצר של האקדמיה ללשון העברית. קיים גם כאפליקציה. מומלץ. חפשו: האקדמיה ללשון העברית.

להרשמה לקורס המשולב לכתיבה ולעריכה
לכותבים ולעורכים. עריכה לשונית וכתיבה עיונית, כולל כתיבה אקדמית ועריכת טקסטים אקדמיים. מתאים לכל התארים.

חדש! כתיבה יוצרת  עם עריכה ספרותית (כתיבה יוצרת בלמידה מרחוק + שני מפגשים). קורס מקוון בכתיבה יוצרת + שני מפגשים על עריכה ספרותית

סיפור לקריאה

הספר "אדמה קשה אנשים קשים" יצא לאור לאחרונה בהוצאת אסיף. לקריאת סיפור לחצו כאן


"אדמה קשה אנשים קשים" מופיע בהמשכים באתר אופק
ליצירת קשר בדואר אלקטרוני assif.pub@gmail.com או לחצו כאן 
טלפון ליצירת קשר: 054-4441746  
לקבלת עדכונים בפייסבוק (גם למי שאינו בעל דף בפייסבוק) לחצו  
 
@האתר מוגן בזכויות יוצרים. לפרטים: עו"ד אילנה אלטמן-דורון.

עיצוב ובניית אתרים cheninsane@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים