|
שפה היא ים, כך שמענו אומרים, ואולי כך אמרנו גם אנחנו. נדמה שהייתה כאן מאז ומעולם, וכמו הים תהיה עד עולם. כמוהו גדולה ויציבה וגם סוערת ומשתנה. למה "עברית כחול"? כחול הוא צבע הים. כחול הוא גם: כמו חול. נתבונן בכמה טיפות מן הים ובעיקר בסוגיות של תקינות שכותבים ועורכים מתלבטים בהן. כדי לגבש את דעתנו איך לנהוג, כדאי שנדע מה חושבת האקדמיה ללשון העברית. שאלנו, וקיבלנו תשובות.
אהבתם? עזרו לנו להמשיך, תנו לנו יד בפייסבוק. |
האם "תלמיד" ו"לומד" הם מונחים זהים? מתי לבחור ב"תלמידים" ומתי ב"לומדים"?
המילה "לומד" משמשת כיום כמילה כללית. לכן כשאנחנו מדברים על צורכי הלומד, למשל, אנחנו מדברים על כל אדם שלומד, באופן כללי. במילה "תלמיד", נשתמש כאשר אנחנו מתכוונים לתלמידים מסוימים. נניח שמחקר מסוים נערך כדי לבדוק כיצד מושפע הלומד מהוראה באמצעות מחשב. בדוח המחקר יהיה שימוש במונח "תלמידים" כאשר יסופר כיצד נערך המחקר, ומה היו הממצאים. אבל מסקנות כלליות לגבי לומדים ינוסחו באופן כללי עם המילה "לומדים". לדוגמה ראו את הקטע הבא הלקוח מהפרק האחרון של דוח מחקר:
תמיכה אישית מותאמת לצורכי הלומדים
כל אחד מהתלמידים זכה לסיוע אישי המותאם לצרכיו. הלמידה העצמית, התקשורת הבינאישית, קבוצות הדיון והשיח, והגמישות בזמן, שזוהו במחקר הנוכחי כתורמים להצלחת התלמידים, מתוארים גם בספרות כמקדמי למידה, בעיקר כשהם מתאימים לאופן הביצוע, ולסגנון החשיבה והלמידה של הלומד.
הוראה יחידנית או הוראה פרטנית?
האם המונח "הוראה יחידנית" הוא בעל משמעות זהה ל"הוראה פרטנית"?
האם אחד מהם נכון יותר?
הוראה יחידנית והוראה פרטנית אינן זהות. הוראה יחידנית היא הוראה המבוססת על קידום אישי המותאם לרמת התלמיד. שלושה תלמידים שרמתם דומה יכולים ללמוד יחד בקבוצה אחת בהוראה יחידנית. הוראה פרטנית היא הוראה המכוונת לפרט אחד, כלומר לתלמיד אחד, ללא קשר לרמתו. כל פרט מתמודד בכוחות עצמו עם המשימות הלימודיות. כאן הדגש הוא על דרך ההוראה, ולא על רמת התלמיד.
העמק פרוש לרגלינו או פרוס?
האם עלינו לכתוב "פרש כנפיים" או שמותר גם "פרס כנפיים".
האם עלינו לכתוב "הארגונים פרושים על פני אזור נרחב" או שמותר גם "הארגונים פרוסים"? האם נוכל לכתוב "המפה פרוסה על השולחן" וגם "הלחם פרוס" - שניהם בסמ"ך?
לפי תשובת האקדמיה ללשון, נוכל לכתוב גם כך וגם כך. עם זאת עורכים רבים מעדיפים להשתמש בסמ"ך במקום שׂי"ן בכל מקום שהאקדמיה מאפשרת, בהתאם להעדפה הכללית של האקדמיה את הסמ"ך במקום השׂי"ן. אם כן, נראה שהכתיב העכשווי הוא בסמ"ך, ולכן היינו ממליצים לבחור בו.
להֶפך או להֵפך? להפך או להיפך?
מילון אבן שושן מ-2006 ומילון רב מילים המקוון מציגים שתי אפשרויות לניקוד המילה, בצירי ובסגול, ונוטים להעדיף להֶפך (סגול בעי"ן השורש). לפי מילון המונחים של האקדמיה ללשון העברית, הניקוד הקודם של הה"א היה בצירי, והוא הוחלף בסגול.
מעניין לציין, שמילון רב מילים המקוון סוטה במכוון מכללי הכתיב חסר הניקוד וכותב "להיפך".
את אותו
האם אפשר לכתוב את צירוף המילים "את אותו" כמו במשפט: אנחנו מוצאים את אותן בעיות גם בתחומים אחרים?
בספר "ודייק" הוותיק מאת יעקב בהט ומרדכי רון, שפורסם ב-1973, נטען כי הצירוף "את אותו" אינו תקני מאחר שהמילה "אותו" אינה אלא המילה "את" בנטייה, כלומר: אותו = את + הוא. מכאן שהצירוף "את אותו" משמעו "את את הוא".
יש עורכים הנוהגים אפוא למחוק את ה"את" הראשונה, כך למשל: "אנחנו מוצאים אותן בעיות גם בתחומים אחרים".
אך אם ה"את" כפולה ומיותרת, מדוע הצירוף "את אותו" מקובל כל כך בדיבור ובכתיבה? נראה שהסיבה היא שאין כאן כפילות של ממש. "אותו" המצטרף לשם עצם (למשל "אותן בעיות") שונה מ"אותו" המשלים פועל בהשלמה מושאית (למשל "הבנתי אותו"). רק "אותו" המצטרף לשם עצם הוא בעל משמעות: הוא מוסיף את רעיון הזהות. כך למשל "אותן בעיות" מוסר לקורא באמצעות מילה קטנה אחת, כי בעיות קיימות בתחום אחד, ובעיות זהות קיימות גם בתחום אחר. כלומר, גם אם היסטורית מקור המילה "אותו" הוא ב"את", המילה שונה במשמעה ובתפקודה מ"את" המצטרפת בהשלמה מושאית.
המסקנה שלנו מכך היא שנוכל להוסיף "את" כמקובל בעברית לפני מושא ישיר מיודע, כשהצירוף הכולל "אותו" ("אותן בעיות") הוא בתפקיד של מושא מיודע. מכאן ש"אנחנו מוצאים את אותן בעיות" הוא משפט תקני, ואכן עורכים רבים מתייחסים לצירוף זה כתקני.
מהאקדמיה ללשון העברית הגיעו אלינו שתי תשובות שונות לסוגיה זו, מיועצות שונות. תשובה אחת מסרה בלקוניות שהצירוף "את אותו" הוא אפשרי. התשובה השנייה הייתה ארוכה ומפורטת ובסופה הוצע שלא להשתמש בצירוף "את אותו", ויותר מזה – במקום מחיקת ה"את" הראשונה הוצע שכתוב המשפט בדרכים האלה: אנחנו מוצאים את הבעיות האלה; אנחנו מוצאים את הבעיות האלה בדיוק.
"אודות", "על אודות" או פשוט "על"?
האם חייבים להחליף את "אודות" ב"על אודות"?
האם אפשר להשתמש ב"אודות" – למשל במשפט: הסיפור מספר אודות.... – אם לא – מה הסיבה לכך?
האקדמיה ללשון העברית ענתה לשאלות אלו כך: הצירוף המומלץ הוא "על אודות". "אודות" פירושו "עניינים", לכן הוויתור על "על" איננו הגיוני, ומוטב לומר "על" כמנהג כל הבריות ביום-יום.
הצירוף "על אודות" מעורר התנגדות בקרב רבים. המילה "אודות" מעלה את המישלב הלשוני של הטקסט ומסייעת לו להישמע רציני, גם אם לא תמיד בטובתו. לא מעט סבורים ש"אודות" בתוך טקסט משרה את הרושם שמדובר בדברי טעם. "על אודות" לעומתה נראה להם ספרותי ומנופח, כלומר גבוה מדי. עורכים רבים נוהגים לפי המלצת האקדמיה וממירים את "אודות" ב"על אודות". המילה "על" הקטנטנה יכולה להיות מקור לדרמות קטנות בין כותב לעורך. כותבים-נערכים נחרדים לעתים קרובות מצירוף זה המופיע בטקסט שלהם לאחר העריכה. יש המחליטים להתיידד עם "על אודות" ולהשאירה בטקסט, ויש המוותרים על "אודות" ונשארים עם "על" הפשוט והטוב. מעניין להזכיר את דעתו של ראובן סיוון. סיוון כותב בספרו "לקסיקון לשיפור הלשון": "במקום 'אודות' או 'על אודות' נסה לומר בפשטות רק 'על'. אין המילה 'אודות' שגיאה חלילה. פשוט נאה יותר בלעדיה לדעתם של בעלי טעם."
לסיכום נוכל לומר כך: "על", "אודות" ו"על אודות" אינם זהים, ולא רק משום ש"אודות" היא היחידה שאינה מומלצת על ידי האקדמיה, אלא גם משום שכל אחת מהאפשרויות היא במשלב לשוני אחר. "על" תסייע לטקסט להישמע יומיומי וענייני, ולכן גם טבעי, נגיש ובהיר יותר, אבל גם פשוט יותר (הסיפור מספר על...); "אודות" תגביה אותו (הסיפור מספר אודות...), אך האוטוריטה קובעת כי אינה תקנית; ו"על" תגביה עוד יותר (הסיפור מספר על אודות...).
עקיבות או עקביות? עקיב או עקבי?
איך יש לומר - עקיב או עקבי? עקיבים או עקביים? האם שתי הצורות - גם עקיב וגם עקבי - אפשריות?
ועדת הדקדוק של האקדמיה המליצה על הצורה עקיב (וגם עקיבות) במשקל קָטיל. עִקְבִי אפשר לגזור רק מעִקֵב, שם עצם שאינו קיים בעברית.
יש עורכים שממירים בדייקנות ובעקיבות כל "עקבי" ל"עקיב" וכל "עקביות" ל"עקיבות". אחרים מסרבים לשינוי, אולי משום שעקבי ועקביות כל כך שגורות, ואולי משום שהשינוי קשה להם. האם קביעת האקדמיה ללשון מחייבת את העורך? האם אין מחויבותו ללקוחות כוללת הפיכת לשון הטקסט לטובה ולתקנית, כלומר הולמת את המלצות האקדמיה ללשון? מצד אחד, העורך אכן מחויב בכך, מצד שני – לשון טובה אינה חייבת תמיד לעלות בקנה אחד עם הלשון המומלצת על ידי האקדמיה.
כֶּנֶס או כינוס?
כאשר מכנסים אנשים למפגש המתייחד לנושא מסוים למשך שעות או ימים אחדים איך נכנה אותו: "כנס" או "כינוס"?
לדברי המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית, יש להתיר את השימוש ב"כנס" ואין חובה להקפיד על "כינוס".
בעבר ייחדה האקדמיה ללשון העברית את המילה "כֶּנֶס" לסדרת ישיבות בכנסת בעקבות יוזמתו של השר רמז, שסבר ש"כֶּנֶס" הוא מילה נאה לישיבות הכנסת. כיום המילה "מושב" מציינת את התכנסויות הכנסת, וכך התפנתה המילה "כנס", והיא יכולה להמשיך ולשמש את הציבור, כמקובל, לצורכי מפגשים מקצועיים ארוכים (conferences). האקדמיה ללשון העברית מדגישה שאף כי לרוב הדעות יש להתיר את המילה "כנס", עדיין אין מדובר בהחלטה רשמית.
תפיסה או תפישׂה?
בין השורש תפ"ס לבין השורש "תפ"ש" אין הבדל במשמעות: תפ"ס מתייחס הן לתפיסה מוחשית (אחיזה של ממש) והן לתפיסה מופשטת (תפיסה רעיונית, תפיסה שבשכל).
במקרא נמצא השורש תפ"שׂ בלבד. בלשון חז"ל הוחלפה השׂי"ן בסמ"ך כמו בשורשים אחרים ובמילים אחרות. לכן דרות בכפיפה אחת "תפיסה עסקית" וגם "תפיסה של הכדור". האקדמיה ממליצה להמשיך בקו זה של לשון חז"ל, כלומר לכתוב בסמ"ך, אבל מותר לבחור בכתיב המקראי ולכתוב בשׂי"ן. עם זאת, נראה שכדאי לבחור בכתיב העכשווי יותר, כלומר בסמ"ך: תפיסת הזמן, בלתי נתפס, וכן הלאה.
"להקל את" או "להקל על"?
"להקל את הנהיגה" או "להקל על הנהיגה"? מהי מילת היחס המוצרכת כשמדובר בדבר שנעשה קל יותר?
לפי האקדמיה ללשון העברית, נאמר: "להקל את הנהיגה", למשל: ידוע שהגה כוח מקל את הנהיגה. אך גם למילת היחס "על" יש מקום. למשל במשפט, ידוע שהגה כוח מקל את הנהיגה על הנהג. האקדמיה ממליצה להקדים את "את הנהיגה" (המושא הישיר) ל"על הנהג" (המושא העקיף). אך אם אנחנו מעוניינים להדגיש את ההקלה על הנהג, נוכל לומר בסדר הפוך: ידוע שהגה כוח מקל על הנהג את הנהיגה.
כדאי לזכור כך: להקל את הדבר על מישהו.
מונח ש"טבע" או "טווה"?
כשאנחנו רוצים להציג את מי שהגה מונח כלשהו איך נציג זאת: מונח ש"טבע" פלוני או ש"טווה"? כך למשל: מונח "האם-הטובה-דיה" הוא מונח שטבע – או טווה – דונלד ויניקוט?
אכן שתי האפשרויות הגיוניות. המטפורה של הטבעה נראית מתאימה: כמו ביצירת מטבע באמצעות הטבעת הסימנים בחומר, כך המונח הוטבע על ידי מי שהגה אותו. מטפורת ההטבעה מדגישה את התפיסה שיש למונח מקום ממשי בחלל, שכן הטבעה נעשית בחומר. ואכן הביטוי בעברית הוא "מונח שטבע פלוני". השאלה מעניינת, משום שיש היגיון גם במטפורה של טווייה, שמדגישה את יצירת המונח כפעולה עדינה יותר.
הן ילכו או הן תלכנה?
תשובת האקדמיה ללשון העברית הייתה ששתי האפשרויות טובות: ניסוחים דוגמת "הן ילכו" במקום '"הן תלכנה" מוכרים לנו כבר מלשון המקרא המאוחרת, ובלשון חכמים זוהי דרך המלך. לפיכך ניסוח זה תקני בהחלט.
ובכל זאת, מה נעדיף? הצורה הארוכה עם הסיומת "נה" – "תלכנה", "בואנה", "שבנה" וכן הלאה – נשמעת לרבים מיושנת ומסורבלת. על כן נראה שבטקסטים עיוניים כדאי להשתמש ב"ילכו" הקצרה והיומיומית, ולוותר על סיומות ה"נה" לנקבה רבות בעתיד ובציווי.
מרבית או רוב?
"מרבית החוקרים סברו שיש הבדל" או: "רוב החוקרים סברו שיש הבדל". האם יש הבדל בין "מרבית" לבין "רוב"? ואם כן, מתי ראוי להשתמש בכל אחת מהן? האם זה עניין של טעם וסגנון אישי?
תשובת האקדמיה ללשון העברית הייתה: שתי המילים שוות משמעות.
|
 |
|
|
|
|
